הכפר אובוסה נמצא למרגלות אחד מרכסי ההרים הירוקים המקיפים את עמק נגאנו שבהרי האלפים היפנים. הכפר היה אמור להיות עוד אחד מיני רבים באיזור, בטח לא מקום שראוי לציין בגוגל מאפס. אין בו אלמנט טבעי מיוחד, את ההתמחות של המקומיים בבישול עם אגוזי ערמונים אפשר לסכם בגרסא יפנית עדינה ל״מון בלאן״ שתוכלו למצוא בכל פטיסרי שני בפריז. אין בכפר הזה מפגש מסקרן עם חיות בר, הוא לא היווה בשום שלב תחנת עצירה במסעות של משלחות הקיסרים או השוגונים בין קיוטו לאדו בתקופה הפיאודלית של יפן. אך תפנית קטנה בהיסטוריה המשמימה של אובוסה, והגעה של איש אחד, שינתה את גורלו והפכה אותו למקום עם אנרגיה קוסמית.
בשנת 1839 פרצה שריפה בביתו של אחד מהציירים המפורסמים ביפן וכילתה הרבה מעבודותיו. קשוציקה הוקוסאי, שנודע בעוד שמות רבים לאורך חייו, קיבל את הצעתו של אחד החקלאים העשירים של כפר אובוסה להגיע אל הכפר כדי לצייר על אחת מתקרות המנזר המרכזי של הכפר. הוקוסאי בן ה83, קיבל את ההצעה, נסע אל הכפר וצייר את אחת מיצירותיו המיוחדות ביותר- שילוב של עוף החול עם טווס סיני עם מבט לוכד שעוטף את תקרת המנזר בצבעים עזים עד היום.
הוקוסאי, שהחזיק ברזומה כבר מספר יצירות על זמניות, ואחראי על יצירת ה״מאנגה״ היפנית, החליט לבלות את שנותיו האחרונות בכפר הנידח ולהצדיק את הכינוי שדבק לעצמו- ״הזקן שמשוגע על אומנות״.
תחנת הרכבת בכפר היא מהסוג שאתה חוצה ברגל את מסילות הרכבת כדי לעבור מהרציף לכניסה. יפן הכפרית.
מתחנת הרכבת אל המנזר ישנה הליכה של 45 דק׳ בין בתי הכפר המוקפים בבוסתנים פרטיים, חלקם מגדלים גפנים, חלקם תפוחים, חלקם מנגו וזה רק מה שהצלחתי לזהות בעין לא אגרונומית.
ככל שאני מתקרב אל המנזר, ההר שעוטף אותו הולך וגדל וכמות הגוונים הלא הגיונית של ירוק מתבררת לעין. את הכניסה למתחם מלווה ריח חזק של הקטורת המפורסמת שמכינים כאן, ובכניסה למנזר מתנוססת קליגרפיה שמשמעותה
“Nothingness, emptiness”
קשה לפספס את הציניות שבבחירה לשים את הקליגרפיה הזו בכניסה למנזר עם אחת היצירות המיוחדות והשמורות של הצייר החשוב בהיסטוריה של יפן.
אבל היפנים לא ציניים במיוחד, וזה די ברור שמדובר באמירה מאוד ברורה- הריק הוא חלק מהיצירה.
מעולם לא התיימרתי להיות אמן אבל שמעתי לא פעם אחת על מחסומי יצירה. במשך חודשים התאמצתי להילחם בריק שכיסה אותי וצבע את המחשבות שלי בשחור ולבן. אין חשקים ואין רצונות. אחרי זמן מה שניסיתי להיאבק, החלטתי פשוט להיכנע, לתת לו לכלום להיות. רק בנקודה הזו הקערה התחילה להתמלא מחדש.
הכפר אובוסה היה אמור להיות עוד כפר נידח ולא ראוי לציון.
באותו בוקר התעוררתי מרוקן בגסטהאוס ולא רציתי לעשות כלום, מיציתי לראות מנזרים ולא היה לי חשק לצאת מהמיטה. אבל משהו בנוגע לצייר הזה שבקושי ידעתי לומר את שמו קרא לי לבוא, ונעניתי לקריאה.
הקריאה הזו אל אובוסה הביאה אותי לשרשרת חוויות שהחיים תכננו בשבילי וחיכו שאענה להזמנה.
אבל מעל הכל הם הובילו אותי אל אותה קליגרפיה בכניסה למקדש עם הציור המפורסם, שעוררו בי מחשבה שהולידה את הטקסט הזה.
קשוציקה הוקוסאי המשיך לצייר עד יומו האחרון, ועם 30,000 יצירות מאחוריו, בגיל 90, בימיו האחרונים הוא אמר: ״לו רק היו לי עוד 5 שנים לחיות, הייתי יכול להיות צייר אמיתי״.
אני לא צייר וכנראה שבחיים האלו גם לא אהיה, אבל לא צריך לדעת לצייר כדי ללמוד את השיעור שהוקוסאי העביר לי ביום הזה.