נולדתי בתחילת שנות ה90
מסך הברזל ירד והגוש הסובייטי התפרק,
חומת ברלין נפלה והגרמנים התאחדו אחרי עשרות שנים,
ארה׳׳ב כמעצמת על יחידה, שלחה לאולימפיאדת ברצלונה את ה״דרים טים״,
מייקל ג׳ורדן, הירוס 3 ופיפא, חומות של תקווה, טרנטינו, פורסם גאמפ, רדיוהד, נירוונה, טופאק, ביגי.
מוניקה לוינסקי, מוניקה בלוצ׳י, מוניקה מפרינדס, פרידנס
יצחק רבין שר לשלום, השלום נרצח בכיכר, פסטיבל ערד וצמח, ילדי אור הירח
רביבו, אוחנה, ברקוביץ׳, נימני, עטר, דודו טופז ועודד קטש.
שנה לפני שנולדתי, פרסם פרנסיס פוקויאמה את ספרו ״קץ ההיסטוריה והאדם האחרון״ שבטיעונו המרכזי אומר שאחרי נפילת ברית המועצות, אין סיבה שיהיו מלחמות גדולות בעולם.
אחרי עשורים שחיכה העולם במתח וחרדת קיום להכרעה במלחמה הקרה, כל מה שרצו אנשי המערב היה רגע אחד לעצור עם המלחמות, לנשום ולהנות. ונראה שבאמת היה שם כיף בניינטיז.
פה בישראל גדלתי יחד עם תרבות המערב, ספגנו את הערכים והשיעורים שנולדו מתוך 2 מלחמות עולם, עשרות מיליוני קורבנות, והבנה שיש דרך אחרת- מתקדמת יותר, לגשר על השוני בין בני האדם, מלבד לשרוף אותם עם פצצות נפאלם.
גדלנו לעולם שנאבק בגזענות, למען זכויות אדם ובעלי חיים, בשוויון וחירות.
גדלנו לעולם שבו מלחמה היא כבר לא כלי ליישוב סכסוכים, היא רק ברירה אחרונה להגנה עצמית.
אבל לצד זה גדלנו עם האינתיפאדה השניה, דור הקסאמים בשדרות, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, עופרת יצוקה וטילים על כל הדרום.
גדלנו לעולם שבו בני אדם מסביבנו שמים לעצמם למטרה להרוג ולגרש אותנו, לאט ובביטחון בונים כוח, ובאמונה דתית אדוקה וקיצונית מאמינים שהם יצליחו להשמיד או לגרש 7 מליון יהודים מארץ ישראל.
לפעמים אני חושב על כמה זמן חיינו באשליה הזו, שהעובדה שאנחנו מדברים ומתנהגים כמו במערב, צופים באותם סרטים, שומעים את אותה מוזיקה, משחקים בליגת האלופות, משתתפים באירוויזיון ומקיפים את עצמנו בחומות וגדרות טכנולוגיות- אנחנו לא באמת במזרח התיכון.
שתל אביב מלאה במגדלי הייטק, ברים של היפסטרים ומנות טבעוניות בכל מסעדה- האמנו שהצרות הכי גדולות שלנו הן החור באוזון והטוויטר של קניה.
שנים ארוכות שחיו בי 2 הזהויות המקבילות האלו.
זו שמבינה לאן האנושות צריכה להתקדם ומה הערכים הנכונים לחיות לפיהם, וזו שיודעת שמעבר לגדרות שאמורות לשמור עלינו יש רשע שלא נח, אלא מחכה ליום פקודה.
זהות אחת שדרוכה לקראת מלחמה, ואחת שכמהה לשלום.
שנים הזהויות האלו חיו בתוכי ולא נפגשו מעולם, השלטון ביניהן התחלף כל כמה שנים, בעיקר כריאקציה למציאות שתיווכו לי ערוצי התקשורת.
---
לקורס הקרמיקה בטאג׳ימי הגעתי דרך חיפוש אינטנסיבי בגוגל, לא תכננתי הרבה לטיול ביפן אבל ידעתי שאני רוצה שגרה במקום שליו, והשגרה תהיה סביב עיסוק שמעניין אותי ואכן קרמיקה נכנסה לחיי כתחליף לפיזיותרפיה בתל השומר ונשארה שם כתחביב שאני לוקח די ברצינות.
היה קצת גשום כשירדתי בתחנת הרכבת והלכתי לכיוון היציאה לפגוש את צ׳יהרו השוליה של שיבאטה סנסיי וראיתי שמתלווה אליה משתתפת נוספת שהגיעה הבוקר ודווקא כן עמדה בזמן שקבענו.
בנסיעה לסטודיו שנמצא בכפר סמוך הכרנו ובעיקר שמחתי שיש איתי בקורס מישהי בגילי אחרי שחשבתי שכל המשתתפים יהיו זקנים עם זמן פנוי וכסף.
גרתי בקומת הגלריה של הסטודיו.
בחדר הסמוך לי היה אישידה, אמן זכוכית בן 45 ממשפחה של אמנים מקיוטו
ריאנון התגוררה בדירה משלה במעלה הגבעה, 5 דק׳ הליכה מהסטודיו. היא גדלה בדרום-מערב אנגליה בעיר ים מלאה בגולשים, אווירה אשדודית.
אחרי שבועיים של היכרות שבהם הבנו שאנחנו חולקים את אותם התחביבים, תחומי עניין, הורים גרושים וגישה כללית לחיים, איחדנו כוחות לארוחת ערב משותפת.
היא שאלה על אורח חיי החרדים שחיים אצלה בשכונה בציריך, ואני התעניינתי בברקזיט. אחרי שהחזיקה מספיק זמן ע׳׳פ חוקי הנימוס הבריטיים היא העזה לשאול אם זה בסדר לשאול על המלחמה, ועניתי לה שהיא יכולה לשאול על הכל, והתחלנו לדבר על הסכסוך, על המלחמה ועל קולוניאליזם.
שהייתי צעיר יותר ומטייל בעולם, הייתי בתפקיד מסבירן לאומי, נלחם בכל השקרים המטורפים והתעמולה המתוחכמת שמציגה אותנו כרעים.
היום אני מבין שאין טעם בלנסות לשכנע אנשים מה נכון ומה צודק, כל אחד יעשה את החשבון שלו. מה שאני כן יכול לעשות זה לשתף בכנות על החוויה הזו שנקראת מדינת ישראל ומה כרוך בה.
אחרי כמה שעות של דיבורים נזכרתי שהגיע לא מזמן הפיתוח של הסרט שצילמתי שם בפנים במצלמה חד פעמית של קודאק. כבר הרגשתי מספיק בנוח אז שאלתי אם בא לה לראות איך זה נראה בפנים.
רוב התמונות לא מעניינות באמת, חיילים בים, חיילים במוצב של חמאס, חיילים בבית ספר בג׳באליה.
אבל על תמונה אחת היא התעכבה
״זה אתה?״ היא שאלה, אז הסתכלתי למסך וראיתי את התמונה שלי יושב על הפומ׳׳ה, ווסט קסדה, נשק וסיגריה ביד, עושה פוזה למצלמה, תמונה לנכדים.
ואז היא פרצה בצחוק ואמרה שאין פאקינג סיכוי שהבן אדם שעושה לידה קרמיקה כבר שבועיים ומספר לה על גורת החתולים החדשה שלו זה המאדרפאקר בתמונה פה.
---
לא מזמן, הצחוק של ריאנון והמילים שאמרה הדהדו לי בראש כששאלתי את עצמי מה קרה שם במעבר הזה מהחיים למלחמה, ומהמלחמה לביה׳׳ח ולבית.
איך זה השפיע עליי ככה, ואיך זה הרגיש זהה לתחושות שהיו לי לפני עשור בשחרור מהשירות חובה.
ואחרי כמה ימים שהמחשבה על הרגע שם מלווה אותי, זה התבהר לי-
בתמצית שלי, האדם שגדלתי ובחרתי להיות, אני אדם של שלום וחופש.
אני רוצה להחזיק את השלט של הסוני ולא את הנשק, להכין קערות על האובניים ולא למלכד מבנה לפיצוץ.
לפני פחות משנה התנדבתי לשרת במילואים כי המצפון שלי לא הותיר לי ברירה אחרת.
מצאתי את עצמי מוקף בחבורה מופלאה של אנשים- מחנך, מדריך טיולים, זה שחזר מהטיול הגדול ואלה שלפניו, סטודנטים, עובדים, הורים, אנשים שלבשו על עצמם את החליפה של גיבור העל ויצאו להילחם ברוע הפנאטי שמעבר לגדר.
העיניים ראו, האף הריח והאוזניים שמעו דברים שלא דמיינתי שבאמת קיימים במציאות.
במקום שבו אין שוויון וחירות,
יש משימות ויצר הישרדות.
ההמצאה הכי נוראית של המין האנושי.
המעבר הזה, שככל הנראה יהיה חלק משגרת חיי בשנים הקרובות, יקבל עוד עדכוני גרסא- טקסי המעבר בין קודש לחול, בין מלחמה לשגרה, ישתדרגו כדי שאוכל להכיל את הדבר הזה.
התמונות והחוויות מטאג׳ימי ישמרו עליי כשהנוף יתחלף מבית לאפר.
ו2 הזהויות שלא יכלו לחיות בתוכי יחדיו בו זמנית, נפגשות לראשונה כשאני מבין שאחת נלחמת עבור השניה, ואין להן קיום בנפרד.
בלי להאמין שיגיע השלום יום אחד, אין באמת טעם לחיות במדינה הזו, ובלי להילחם על הערכים שאני מאמין בהם נגד השנאה הדתית והפנאטיות לא אוכל להאמין שהשלום הזה יגיע.
כדי שאוכל לעמוד יציב אני צריך את 2 רגליי, הימנית והשמאלית.
ומול הרצון הפנימי לחופש והכמיהה לטבע ולמרחבים, קיימת גם החובה לשרת, ולפעמים זה אומר לצעוד אל תוך החורבן והסירחון של המלחמה.
הרוע הזה לא יכול להתקיים בעולם שאנחנו רוצים לבנות כאן. של שלום בין הים לנהר.
אז כדאי שננצח.