זה היה בבוקר היום ה22 לקורס שעלינו לרכב של אישידה, אמן זכוכית ממשפחה של אמנים מקיוטו, ונסענו לפארק הקרמיקה של עמק מינו לקיים טקס תה יפני במתחם מהמם שנבנה רק לזה. חנינו בחנייה העליונה והתחלנו ללכת לכיוון המתחם על רצפת הבטון שלאט לאט התחלפה בעץ, משמאלנו גבעות ירוקות מעצים ומימין לנו מאגר מים רדודים שזורמים כמו בריכת אינפינטי לקיר מחוספסת שיוצר מפל מלאכותי מדהים ומרגיע.
מסביב לו המבנה המרכזי שמכיל את מוזיאון וחנות הקרמיקה.
נכנסנו אל חדר הטקס דרך המעברים הצרים אל תוך רצפת שטיחי התטאמי ודלתות ההזזה המסורתיות שעשויות עץ ומשובצות בחלונות המרובעים של נייר האורז.
סנסיי שיבאטה החל בסידור הפרחים, אישידה עזר בתליית הקלף עם כתובת הקליגרפיה על הקיר, ומנחת הטקס התחילה בהכנה הארוכה של הכלים והחומרים.
לא ידעתי הרבה על טקס תה יפני, למען האמת, כל מה שידעתי היה מקבוצת מטיילים ישראלית בפייסבוק שנהגו לפרסם המלצות ש״אסור לפספס!״ וקבצי אקסל של מסלולים.
כל מה שידעתי היה שאנשים משלמים המון כסף בשביל לקיים טקס שכזה בכל רחבי יפן, אז שמחתי לחוות את החוויה הזו כחלק מהקורס קרמיקה כי היא לא עניינה אותי מספיק כדי להשקיע בה בערך 35 מנות ראמן.
שום דבר לא הכין אותי לכמות המנהגים והמחוות והטקסים שהיו צריכים להתרחש בדיוק בלתי מתפשר בשביל לשתות 2 שלוקים של מאצ׳ה.
לערבב בצורה הזו, למלא את כלי קיבול המים ב80% ואז לרוקן ואז למלא ב100%, להסתובב ב45 מעלות, להגיש, לסובב את הקערה 2 סיבובים, לבחון, ללגום, לנגב עם האצבע, לסובב בחזרה ולהניח. אם אתם מתקשים ליצור רצף ויזואלי בדמיונכם, זה בסדר, לא התכוונתי. אבל לאורך החוויה התחושה שלי נעה בין איזה כיף שאני זוכה לחוויה הזו לבין השאלה ״למה לעזאזל צריך את כל זה בשביל לשתות שלוק של תה?״
—
בחזרה מהמלחמה אל החיים הרגילים היו המון התמודדויות, מתוכן הצלחתי לזהות אצל חבריי ואצלי כמה אתגרים זהים, וביניהם תחושת הנוכחות ברגע.
בין אם שמעתם את זה בסטורי של מאמנים ומאמנות, קראתם את זה בספר ניו אייג׳י או שהעמקתם בתורות עתיקות, בוודאי נתקלתם בצמד המילים האלו בעבר.
ואכן זו אולי התכלית החשובה מכולן בחווית החיים, להיות בהווה- פיזית, רוחנית, רגשית. נכון, יש חשיבות לפסיכואנליזה והתבוננות בעבר, יש חשיבות לבנייה של חזון וחלימת חלומות בעתיד, אך כל אלו אם הם לא על מנת לשרת את הכאן ועכשיו, הרי שעצם העיסוק בעבר ובעתיד מרחיק אותי מהמציאות ה יחידה שמתרחשת תמיד.
תמיד עניין אותי מה קורה בתודעה שלנו שאנחנו עוסקים במשהו שאנחנו אוהבים,
ולמה כ׳׳כ כיף לי לטייל בחו׳׳ל וכל המחשבות המטרידות שמלוות את היום יום שלי נעלמות ברגע שאני מגיע לשדה תעופה
לפעמים זה נדמה שרוב בני האדם, ברוב הזמן שניתן להם, לא באמת חיים בהווה. אנשים יכולים לסחוב את העצבים שקיבלו בכביש בבוקר לכל היום בלי שעצרו לשניה אחת עם עצמם להבין שהם עצבניים כי חתכו אותם בפקק בבוקר, האירוע הזה היה ונגמר ושאפשר לחזור להיות לא עצבני, לפחות לא מזה. איזה קסם?
לא נעים להודות, אבל במלחמה- אתה רוב הזמן חי את הרגע. ולא סתם חי את הרגע, אתה מפוצץ באדרנלין, אתה מוקף באחוות לוחמים ויש לך תפקיד מאוד ברור ומשמעותי. אתה בהשלמה שאתה עלול למות בכל רגע ומקלף את התפוז ואוכל אותו והוא הכי טעים שאכלת בחייך או סתם מסתכל לשמיים ונהנה מהם.
אני חושב שאחת החוויות הכי קולקט יביות של מי ששירת וחווה את המלחמה זה המעבר בין שגרת הלחימה אל היום יום.
איך לוקחים גוף שנמצא במצב חירום תמידי, סטרס ודריכות ומרגילים אותו לארוחת שישי עם המשפחה או דייט עם איזו בחורה? איך מחזירים את החושים למצב הנורמלי ומפסיקים לשמוע יריות מזיקוקים ולדמיין שריקות של טיל מרעשים של אתרי בניה? איך ממלאים את מיכל המשמעות שהתרחב כל כך באפרוריות השגרה של מירוץ העכברים? איך ישנים בלילה ששקט, ומתחת לראש אין נשק אלא כרית? ואיך לעזאזל אפשר להיות בכאן ועכשיו?
—
בערב הסיום של הקורס נפגשנו בדירה של ריאנון, הייטקיסטית בריטית שחיה בציריך, ועשינו ארוחת ערב עם חברים שפגשנו לאורך החודש בסטודיו. כל אחד הביא מנה, קצת בירות וסאקה, והאנס השוודי שלפני 40 שנה התנדב בקיבוץ ומשם עבר ליפן מתרגם בינינו.
פחדתי לשאול על טקס התה ולמה הוא כל כך מוגזם כדי לא להעליב את המקומיים, אבל כמה כוסות סאקה טשטשו את החשש וביקשתי מהאנס שישאל אותם.
הו א ענה לי מיד את צמד המילים הנפלא ״שונקן שונקן״, שבתרגום פשטני אומרות ״רגע רגע״. וסיפר לי שכל ההגזמה הטקסית שיש סביב שתיית התה היא מסורת עתיקה שבתכליתה לתת תשומת לב לכל פרט ופרט, מההכנה, דרך הערבוב, המזיגה, ההגשה, הלגימה וההודיה. אסור לדלג על אף שלב, ובכל שלב יש מיני שלבים שגם עליהם אסור לדלג.
הטקס כולו הוא על מנת לקדש את הנוכחות בהווה, ולהבין שכל רגע קטן בחיים קורה, ולעולם לא יחזור.
לוקח זמן לעכל ולעבד את חווית המלחמה, ומי יודע מתי ניקרא לחזור אליה שוב.
על כל מי שהיה שם קיימת החובה להתמודד עם הבור שנוצר לאחר מכן ולא רק למלא אותו במשמעויות רגעיות או מזויפות, אלא למצוא את הדרך להעריך את היופי של השמיים ואת טעם התפוז, ואת כל שאר הרגעים שמגיעים, כי הרגע היחידי שעלינו להיות בו הוא זה שקורה עכשיו ולא יחזור שוב.